בתוך גומחה קטנה היה לה יער של סירים שם התבשלו כמעט כל הירקות שנמכרו מסביב. כל ירק בסיר משל עצמו שהוכנס אליו כל בוקר מחדש: שעועית חוביזה, במיה, תרד, לוביה ומה לא. מתבשל על האש בדיוק כמה שהוא צריך ומתובל בשיא העדינות ככה שהטעם שלו לא יילך לאיבוד. איזה חמישים שנה שהיא בישלה שם. בסיגריה מעשנת היתה מקבלת את הלקוחות שלה, מנידה את הראש בחסכנות גדולה תמיד יוצא לה תפדלו, ומה תרצו לאכול, מביאה צלחת של עגבניות ובצל חתוך לרבעים ועושה שוב ושוב את דרך חייה מהשולחנות אל הכוך לדוג עוד תבשילים מסירים.
כשהכנתי את הסיור באתי לשבת אצלה, התענגתי על תכולת הסירים והריחות, והיא ספרה לי בגאוה על הימים בהם גולדה מאיר היתה באה לאכול אצלה ועל הקשיים כיום להחזיק את המסעדה. נדימה מוואדי ניסנס הפסיקה לבשל. בניה מגישים במקומה.
ברוך זכרה, ברוכים כל מעשי ידיה.